פוסט אישי, על התמודדות עם אובדן
אורי, אבא שלי היה סופרמן, אפילו כשבגרתי והכרתי במורכבות אישיותו, התדמית לא באמת נשחקה, אולי רק קיבלה גוון אנושי.
ולא סתם סופרמן, אלא סופרמן שלי... ידעתי תמיד שבכל מצב, צרה או דילמה הוא ידע מה לעשות, איך לפתור ואיך להיחלץ.
הוא ידע לאהוב מכל הלב ולחבק מכל הלב (וגם לכעוס מכל הלב), והוא תפס מקום מאוד מאוד גדול בלב שלי.
בגיל 61 הוא היה אתלטי שרירי וחזק, קל תנועה וחד מחשבה כתמיד. לכן, המוות שלו, בתאונת עבודה, היה כל כך לא נתפס! היה הרבה יותר הגיוני שהוא יספר בדרמטיות מסביב לשולחן איך כשהכל התמוטט הוא קפץ ונתלה ועשה סלטה ונחת בשלום בצד השני... אך זה לא היה המקרה, וברגע אחד, הוא כבר לא היה איתנו יותר.
זה תפס אותי מאוד לא מוכנה, בחו"ל, עם המון קצוות שהיה צריך לסגור כדי לחזור להלוויה ואני זוכרת הלם, כמו שמישהו כיבה את האור ואני לא יכולה למצוא את המתג.
בהלוויה לא היה לי אוויר.
בשבעה כל בוקר קמתי לאותו סיוט שלא השתנה מהלילה, וכל פעם הלם מחדש.
והשבועות שאחרי זה היו קשים מנשוא.
כל אחד ואחת במשפחה התמודדו אחרת, הכאב לא פסח על אף אחד מאיתנו...
ומאז עברו כבר כמעט 3 שנים...
אני מבורכת בכך שכבר הייתי תחת הדרכה שמאנית, והגישה והכלים שניתנו לי ליוו אותי בתקופת ההחלמה (לפחות לי הכאב הרגיש כפצע פתוח ומדמם - ולכן החלמה). הגישה והכלים עזרו לי מאוד לחזור לחיים.
אף אחד מהם לא עבד כמו קסם, החזקתי חזק מאוד כדי שיעבדו, לפחות בהתחלה, אך זה עבד, בצעדים קטנים ובקפיצות מדי פעם, זה עבד.
וכשהכאב פחת, והאוויר חזר, והעצב הפך לנסבל עד שכמעט לא נכח יותר, נשאר הגעגוע - וגם הוא כבר לא שורף אותי מבפנים בכל פעם.
היום אני מלווה בעצמי אנשים שאיבדו את קרוביהם, מתוך הגישה והכלים השמאנים ומתוך הניסיון הפרטי שלי, עוזרת לעבור את התקופה הקשה הזו.
כדי שיחזור האוויר, והעצב יהפוך לנסבל והגעגוע לא ישרוף מבפנים...
אני חולקת כאן שלושה מהדברים שהכי עזרו לי:
תחימת תקופת האבל
בימים הראשונים לאחר התאונה מורתי האהובה נוגה אדמה דיברה איתי. בשיחה היא לימדה אותי על הגישה השמאנית לתקופת האבל:
תחליטי כמה זמן את הולכת להתאבל, זה תלוי רק בך, שבוע, שבועיים, חודש?
בזמן הזה, תתאבלי ככל יכולתך. רק תתאבלי, אל תעשי כלום חוץ מלהתאבל.
לא לדאוג לאחרים, לא לטפל בענייני עבודה, לא לחפש הקלה ומרפא.
להתאבל, להתאבל, להתאבל.
ואז, כשתסתיים התקופה שהחלטת מראש, קומי. ותפסיקי להתאבל, כאן צריך להיעזר בכל שיטה שעובדת בשבילך, כדי לשלוט ברגשות ובמחשבות.
החלטתי שאני מתאבלת עד הלבנה המלאה הקרובה, כמעט חודש. נתתי לעצמי להתאבל הכי שיכולתי, בלי לנסות להרים את עצמי, בלי לנסות לדאוג לאחרים. התמסרתי לכאב האובדן.
עברו הימים, והגיעה סוף תקופת האבל שקבעתי לעצמי, ואז התחילה העבודה. אני מבורכת מאוד שכבר שנים תרגלתי את השליטה ברגשות ובמחשבות, כפי שאני קוראת לזה "לאחוז במושכות", ועם זאת, ועל אף השליטה נכונה לי עבודה רבה כדי להצליח מתוך הכאב העמוק שהייתי בו. מסביבי היו בעלי והבנות שעשו כל שביכולתם לעזור, ואני יודעת כמה קשה היה גם להם.
כדי לצאת מתקופת האבל עשיתי כל מני דברים, שני הדברים שעזרו לי ביותר היו:
הודיה
על הודיה אני יכולה לכתוב ספר, ובכל זאת, בכמה מילים אגיד שההגדרה השמאנית להודיה היא "לשים כל דבר באמת המידה הנכונה לו". מתוך כך, נוצר סדר, מתוך הסדר באה הקלה.
איך עשיתי הודיה?
בכל פעם שהכאב היה מגיע הייתי לוקחת את המקור שלו - למשל כל פעם שרציתי להתקשר לספר לאבא משהו, המציאות היתה מכה בי שאי אפשר להתקשר אליו, והכאב היה מציף אותי.
באותו רגע, בצורה מלאכותית (בהתחלה, לאחר מכן, באוטומט כמעט) לקחתי את המקור (שיחת טלפון במקרה זה) והייתי מודה על כך שהיו לי 37 שנים בהן אבא כן היה שם בכל פעם שהתקשרתי, לדברים טובים ורעים, הוא היה שם בשבילי. לא נתתי להודיה הזו לשקוע לגעגוע שיפעיל את הכאב מהצד השני, הודתי וזהו.
ההתחלה היתה קשה לביצוע, מאתגרת, דורשת משמעת, אבל המשכתי בהתמדה, ולאט לאט ההודיה הפכה לכזו עם חיוך, עם שליחת אהבה על הדבר שהיה, עם פחות ופחות כאב ודרמה.
אחריות
כמה שבועות אחרי התאונה, הייתי בשיעור עם מוריי טה-רה ודוב אהבה, הם התעניינו לשלומי וסיפרתי על הכאב הגדול.
טה-רה הקשיבה בקשב רב ובסוף אמרה במשפטים קצרים ומדודים דבר שעזר לי מאוד בהמשך ושימש לי כעוגן.
"את אמא, את בת זוג, אם תתפרקי, הבית יתפרק אחרייך. יש לך אחריות! תאספי את עצמך, יש לך כלים, יש לך הדרכה, יש דרכי טיפול, קחי את עצמך ותזכרי שיש מי שנמצא תחת אחריותך".
ברגע הראשון, הדברים יכולים להישמע קרים וביקורתיים. האם אין מקום לכאב שלי? האם זה לא לגיטימי לכאוב? אך המשפט הלך איתי, והפך למטרה לשאוף אליה (ולא לביקורת או הדחקת הרגשות), האחריות נתנה לי משמעות עבור מה ומי אני מתחזקת ועובדת עם עצמי, לא רק בשבילי, אלא בשביל כל הבית שלי.
וכשהמשפט הפך למטרה לשאוף אליה, זה נתן לי כוח להתמודד ולהשתקם כדי שיהיה לי טוב יותר.
בדרך עשיתי תהליכים נוספים של שחרור, מודעות, הבנה והעמקה, התעסקתי בנושא המוות ובקשר בין הגוף והנשמה, ומתוך ההליכה בדרך, יצאתי בצד השני חזקה יותר, בעלת חמלה גדולה יותר ואוהבת יותר.
אסיים בהודיה לאבא אורי הנפלא והאהוב שלי, שתמיד אמר לי לבחור לבד, לבחור מה אני רוצה, שהוא יודע שאני יכולה הכל ומאמין בי תמיד.
Comments