הפעם הראשונה שאני זוכרת שפישלתי - ומה אמא שלי עשתה...

בגיל 5 עברנו למושב אורה, ליד ירושלים.

גרנו בבית גדול, עם קשת בכניסה המציצה למטבח יפה, שתי מדרגות המובילות לסלון עם אח עצים וחדרי שינה (אני זוכרת המון חדרי שינה אבל בטח היו 3 או 4) שאחד מהם היה רק שלי.

הארובה מהאח עברה דרך חדר השינה שלי, ובין הארון לקיר עם הארובה, היה מקום קטן להסתתר, במיוחד בשבילי.

אהבתי את הבית הזה, על אף שגרנו בו תקופה קצרה, יש לי משם זיכרונות יפים וטובים.

יום אחד, אמא שלי ביקשה שאלך להביא תבנית ביצים מהשכנה.

בגב זקוף והמון גאווה, הלכתי לבצע את המשימה.

אני זוכרת את עצמי עוברת בשער, עם תבנית הביצים.

אני זוכרת את עצמי מבחוץ - מביטה על עצמי,

מועדת,

והתבנית מתרסקת על הרצפה, 30 ביצים שבורות על השביל,

ואני חוזרת לגוף ומתחילה לבכות.

זו היתה הפעם הראשונה שאני זוכרת חוויה של "פישלתי", הרסתי, אמא תכעס, מה אני עושה עכשיו?

אני מעריכה שאמא שלי ראתה את ההתרחשות מהחלון או שהיתה בחוץ מולי, אני לא זוכרת,

אבל אני זוכרת שהרמתי את עיניי ולפני היה חיוך גדול וידיים שנפרשו, והיא הכריזה:

"איזה יופי! בואי נכין מרק מכשפות!!!!"

בעודי עומדת שם, עוד בוכה ובשוק, היא נכנסה הביתה ויצאה עם קרש חיתוך, שני סכינים, שני גזרים, ודלי של ספונג'ה.

התיישבה לידי ונתנה לי לחתוך גזר בעודה חותכת גם.

הגזר נכנס לדלי, ואז אספנו את כל הביצים לדלי.

אמא הביאה צינור ומילאנו את הדלי במים...

מקל עץ גדול נכנס ורקדנו מסביב לדלי תוך כדי ששרנו שירי מכשפות.

עברו מאז 36 שנים.

36 שנים מהפעם הראשונה (שאני זוכרת) שפישלתי.

לא כל פעם שפישלתי מאז קיבלתי תגובה כל כך מכילה ומאפשרת, אבל החוויה הזו מלווה אותי מאז ועד היום ואני מוצאת את עצמי נוהגת באותה הצורה לא פעם.

אנחנו מפשלים.

ככה זה כשאנחנו עושים! לפעמים מצליחים, לפעמים לא, לפעמים הכישלון מפואר.

אז מה?

האם למעט האוכל שנהרס במקרה זה (ואני לא מזלזלת בכך, אבל נפש שנפצעת עדיין יקרה לי יותר) באמת שווה להיכנס למחול של כעס, האשמות, עונשים וכאב?

האם לא כדאי יותר להפוך את המצב למחבק, אוהב, ללא הרות גורל ועם הרבה מאוד אכפתיות?

לפני כמה שנים דורין הבת שלי התקשרה בוידאו בוכה וסיפרה שהסיר שהכנתי עם מרק קובה סלק נפל מידיה וכל המטבח אדום ולא נשאר מרק.

היא פחדה שאכעס,

אבל אני התחלתי לצחוק.

כל כך צחקתי שהיא נרגעה והצטרפה לצחוק גם.

ביקשתי שתנקה כמיטב יכולתה והבטחתי שמה שיישאר מלוכלך אני אנקה ושאכין מרק חדש בערב. (וכן, גם שלחתי אותה לאמא שלי לאכול :), בכל זאת...).

הבנות שלי אומרות ש"על דברים גדולים אמא אף פעם לא כועסת", לכן הן מספרות ומקבלות תמיכה ועזרה בלי לפחד. אני חושבת שהזרע לכך, היה אז.

באותה נקודת זמן, לפני 36 שנים, הזיכרון יכל בקלות להיות כזה שמכאיב ומעניש, אך זכיתי לקבל זיכרון של חוויה כיפית ומלאת צחוק ומשחק. אמא שלי לימדה אותי באותו יום אביבי שיעור כל כך חשוב באהבה והנהגה, ואני מודה לך אמא על כך, ועל עוד הרבה שיעורים ואהבה שנתת ונותנת לאורך השנים.