בסוף היום

אחרי שכולם הלכו, התחלתי לסדר את הבית.

מהמולה, קולות הדיבור והשיחות, הבית הפך שקט, שקט מדי, באוויר עמדה אנרגיה צפופה ומעיקה.

כשעברתי בסלון וסידרתי את הכריות, חזרו אלי רגעים מהערב, מבטים, קטעי שיחה, הנחתי כל כרית במקומה, כך הנחתי גם משפטים משפטים במקומם.

את הכלים שנערמו בכיור ועל השיש, שטפתי משאריות ושמתי במדיח, כך גם ניקיתי מתוך התיאורים המופרזים, המילים המכובסות, הציניות המכסה - את האמיתות הפשוטות, את מה שמתחת למילים ושמתי מסודר לבחינה בהמשך.

ניקיתי את הכיור משאריות הליכלוך ויצאתי לזרוק את הזבל, כך גם שמתי במקומן את הקליפות שהוסרו, השטויות, ההגנות שירדו קודם כשזיקקתי את האמיתות הפשוטות ממה שהקיף אותן.

האוויר הקריר של הערב היה לי נעים, עצרתי לנשום ולהודות על כל הטוב שיש בחיי.

בבית, השקט הרועם עדין נכח, והתחלתי לטאטא. כך גם ניקיתי את אבק היום שטישטש את היופי הבסיסי עליו אנחנו עומדות, וגרם לו להראות שחוק ועייף. שטפתי עם מים רייחניים וחמימים וכשהרצפה הבריקה, גם בי היתה הקלה.

עברתי על ידיות הדלתות בבית עם צמר גפן ומים, ואת מי האיסוף סחטתי והורדתי בשרותים, כך ניקיתי את האנרגיות הזרות שדבקו לפתחים ועלולים לעכב או לחסום, הודתי בליבי לסבתא שלימדה אותי על כך, ונזכרתי בכל הפעמים שעזרתי לה לנקות ידיות לאחר ביקורים.

הדלקתי מרווה וטיהרתי את הבית, כך כל אנרגיה חזרה למקומה ההרמוני, בבית ומחוצה לו. סוף סוף הבית חדל לשקוט בתרעומת ועבר לשקוט בנועם.

השלתי את הבגדי ונכנסתי להתקלח, נתתי עצמי למים החמים בהתמסרות, וחזרתי לבחון את התזקיקים ששמתי במסודר לבחינה. כמו שאני עושה זאת תמיד, גם הפעם, התייחסתי לזה כפאזל עם המון חלקים, פאזל עם חלקים חסרים, פאזל שהרכבתו יכולה להעשות בכמה דרכים, כי אמת אחת אין, אך הקשבה ואכפתיות הופכות אותו להרמוני, גם עם חוסריו.

"אנחנו יכולות לתת רק את מה שיש לנו" אמרה לי מורתי האהובה אין ספור פעמים, ועכשיו, כשהבית נקי ומסודר, כך גם השקט בתוכי. אני יושבת עם כוס תה ריחני וחם בין ידי, לאחר שהודתי על הטוב בחיי, ואני מלאה - עכשיו אוכל לתת.

לפי הפאזל אני בוחרת להשקיע זמן ואנרגיה במה שחשוב לי. מחר, אציע עזרה או תמיכה, אחגוג את הבחירות, ואפזר קסם היכן שצריך… כן, אפזר קסם היכן שצריך… אפזר קסם... ועכשיו, לישון!