בואו נדבר על הביטוי "הסנדלר הולך יחף"

אני זוכרת את היום שבו החלטתי!

ישבתי מול השקיעה במרפסת שלי, השמש שקע בין עלי הבננות והיה ממוסגר בתוך קשת האבן. בידיי היתה כוס תה חמה שהכינה לי בתי האהובה, הנחתי רגליים בנוחות על הספה והבטתי בשמש שוקע לאיטו.

התפאורה היתה נפלאה, האביזרים נהדרים והשחקנית הראשית, איננה.

ישבתי, והבטתי בשקיעה, אך לא ראיתי כלום. שתיתי את התה, אך לא יכולתי לספר לכם אפילו באיזה טעם הוא היה.

ולרגע, הנשמה שהיא אני, לחשה, כמה יפה פה, כמה נעים.

עניתי, לא עכשיו, אני עסוקה מדי…

והיא לחשה, מה את חולמת?

עניתי, אין לי זמן כרגע לחלומות.

והיא לחשה, עד מתי?

ולא הייתה לי תשובה. הרגשתי בתוך מערבולת שהתפתתי להיכנס לתוכה, וכעת, אני לא מוצאת את הדרך החוצה.

התפאורה נפלאה (עבודה, תפקיד, עניין…) האביזרים נהדרים (תגמול, טיסות…) והשחקנית הראשית - משחקת את המשחק ואין חוץ ממנו כלום.

והיא לחשה, עד מתי?

חזרתי בראשי לשיעור שאני מלמדת על סיפורים שאנחנו מספרות ומספרים לעצמנו.

כמה אנחנו טובות או לא טובות

כמה אנחנו עושות מספיק או לא מספיק

כמה ….

והינה, הסנדלרית הולכת יחפה!

הסנדלרית הולכת יחפה?

כן, גם הביטויים שלנו מובילים אותנו לספר סיפור. הביטויים הם ראי הסיפורים של התרבות שלנו, הסנדלר הולך יחף, משתמע שיש ממש לגיטימציה לכך!

עניתי, עד עכשיו.

אני רוצה לשבת מול השקיעה ו-להיות.

אני רוצה לחלום חלומות.

אני רוצה לנעול את הסנדלים היפות ביותר שבנמצא.

אני זוכרת את עצמי חודש מאוחר יותר, אחרי שהחלטתי לאחוז במושכות ולשנות את מה שדרש שינוי.

אני יושבת במרפסת, ברקע שקיעה. השמש שוקע לאיטו ואני מתבוננת בקרני האור האחרונות, צובעות את השמיים בסגולים וכתומים ואדומים. אני שותה תה לואיזה וזוטה מהגינה, ומתענגת על כל לגימה.

התפאורה מושלמת, האביזרים נהדרים, והשחקנית הראשית - נוכחת!

כל כולה אוחזת במושכות, מתמסרת לדרך וזוכרת מי היא בתוך ההצגה, מה תפקידה ובשביל מה היא הגיעה.

מאחלת לכולנו לדבר אל עצמנו ברכוּת, לחלום ולהגשים חלומות וללכת ללא סנדלים רק כדי להרגיש את אמא אדמה קרובה קרובה ולא מסיבה אחרת.