כן, אני יודעת שזה קצת מוזר... בכל זאת, מדברים איתנו על זרימה, על לנוע עם מה שהגורל מזמין לנו, מה ששלי שלי ועוד...
אך אני לא חיה ככה.
אני לא זורמת.
אני יוזמת.
הבסיס לכל זה מתחיל בהבנה שיש רק שני מצבים: תגובה או יוזמה.
כל זמן שאני לא יוזמת, אני מגיבה.
כל זמן שאני לא בתגובה, אני יוזמת.
כל זמן שאני זורמת... אני בהכרח לא יוזמת... ולכן אני בעצם מגיבה.
כשאני מגיבה, מישהו אחר יוזם עבורי את הדבר אליו אני מגיבה.
אולי זה נשמע מאוד קפוץ ומאולץ, לכן אשחרר פקק קטן ואגיד שאני יכולה ליזום גם מנוחה, עיסוי, זמן רביצה מול סרט, טיול נינוח בטבע וכל דבר שארצה. ההבדל הוא שאני בוחרת את הפעולה (או אי הפעולה) מתוך רצון (ועמוק יותר- מתוך מטרה, ערכים, השקפת עולם וכו) ולא מתוך תגובה או זרימה.
אבל למה?
למה להיות ביוזמה?
למה להיות מוחזקת כל כך?
למה זה בעצם טוב?
אני חיה באמונה וידיעה שהמציאות שלי תמיד מתחילה בתוכי, מה שאני מחזיקה בתוכי - הסיפורים שאני מספרת לעצמי עלי ועל העולם, על נושאים תרבותיים ואחרים - הם אלו שמולידים את המציאות אותה אני חייה.
מכאן, נולדת אחריות על מה בעצם אני מחזיקה בתוכי, כך שהמציאות שתגיע אלי תהיה הדבר אותו אני רוצה.
כשאני זורמת - כשאני מגיבה לסביבה - מה שאני מחזיקה בתוכי מגיע מדעות/רצונות/יוזמות של אחרים - ללא בחינה של ההתאמה מה אני באמת רוצה.
כשאני מגיבה - אני בדרך כלל אפעל מ"האוטומט" שלי - ואחר כך אני עלולה להתחרט.
כשאני מגיבה - אני צועדת בנתיב שלא אני קבעתי ומנסה להתאים את עצמי אליו תוך כדי זרימה.
כשאני יוזמת - אני חושבת (או טוב יותר - רוחמת) לפני ובודקת מה נכון לי, למטרות ולערכים שלי.
כשאני יוזמת - אני מוודאה שאני מזמינה את המציאות שאני רוצה להגיע.
כשאני יוזמת - אני בודקת מאיפה אני פועלת (מה הקולות הפנימיים שמדברים בתוכי, האם זו פעולה מתוך אופל, חולשה, אכפתיות, ראיה למרחוק?) ואז בוחרת.
כשאני זוכרת כמה כוח יש במילים, בחירות, מבטים, מחשבות - אני רוצה לקחת את האחריות לידיים שלי כדי לחיות בנועם.
אז בלי הרות גורל,
בלי כיווצים ולחץ,
בלי פחד וחששות...
אני לא זורמת.
אני יוזמת. וכל זה עוד לפני שהתחלתי לספר על איך ליזום ולברוא מציאות - שזה לפוסט אחר...
ועכשיו קצת דוגמאות כדי להפוך את המידע הזה לנגיש:
אמא לילד בן שש סיפרה לי שכשהמורה מתקשרת להתלונן על הבן שלה היא מיד כועסת על הילד ומסכמת עם המורה מה הצעדים שינקטו [תגובה מיידית לדברי המורה - פעלה מתוך "אוטומט" - במקרה זה - להיות בסדר עם המורה]. במקרים רבים היא גילתה לאחר מעשה שהסיפור ששמעה מהמורה היה לא מדויק, לא שהמורה סילפה, אלא שמראש לא ידעה את כל הפרטים, ולאחר שכל הפרטים ניתנו, לא היה מקום לכעס על הילד.
סיכמנו על דרך פעולה אחרת, האם הונחתה לענות למורה - ולא משנה מה האירוע או התלונה את אותה התשובה: "אבדוק עם הילד ואחזור אליך" [יוזמה, היא "קנתה" לה זמן לברר, לחשוב, לשאול את הילד ולבדוק בתוכה מה נכון לה ולבן שלה].
לאחר מספר מקרים היא גילתה כמה דברים מעניינים:
גם אם המקרה היה בדיוק כפי שהמורה סיפרה, הזמן שהיא הרוויחה אפשר לה לחשוב בצורה שקולה ולחזור עם תשובה שאינה מונעת מכעס או ריצוי, אלא מתוך מחשבה מה נכון לבן שלה [מה הקולות הפנימיים שמדברים בתוכי, האם זו פעולה מתוך אופל, חולשה, אכפתיות, ראיה למרחוק?]
השיח עם הבן שלה על המקרים הללו- כאשר היא לא סיכמה מראש שהוא אשם - הפך להיות נעים - היא לא האשימה אותו מראש ולכן הוא לא היה מותקף - המציאות שנוצרה בשיחה לא היתה מאיימת [אני מוודאה שאני מזמינה את המציאות שאני רוצה להגיע]
המורה התחילה לבדוק את עצמה יותר לפני שהיא פנתה לאם מתוך תגובה ליוזמה שהאם הציגה [גם כאן - אני מוודאה שאני מזמינה את המציאות שאני רוצה להגיע].
גבר שהתגרש לא מזמן הגיע עם דילמה. החברים מעודדים אותו לצאת עם נשים (ועדיף רבות ככל שניתן) והוא, כדי להרגיש "גבר" קובע דייטים, אך האמת שהוא לא נהנה וגם לא מעוניין בהמשך. הוא התלונן בפני שהוא מרגיש שהוא סוף סוף "חופשי" אבל שממש קשה לו לזרום, מה גם שצוחקים עליו שהוא לא זורם.
"למה לזרום?" שאלתי אותו - והוא בביטחון רב אמר שזה מה שכולם עושים כשהם מתגרשים. במקרה זה ה"לזרום" היה לעמוד בתכתיבים או ציפיות חברתיות [תגובתיות לציפיות הסביבה ואז כל מה שאני מחזיק/ה בתוכי מגיע מדעות/רצונות/יוזמות של אחרים], בלי לבדוק רגע מה מתאים לרצון הפנימי שלו.
אקצר את הסיפור ואגיע לסוף - הבנו שלהגיב יוצר תסכול ובחרנו ליזום - הגבר בחר לעצור את ההתעסקות בהיכרויות חדשות עד שירגיש מוכן לכך [אני חושב/ת לפני ובודק/ת מה נכון לי, למטרות ולערכים שלי]. הוא בחר לטפל ברגשות ובמשקעים שהגירושים הציפו ומתוך כך להבין מה הוא רוצה במערכת היחסים הבאה שלו. רק לאחר שעבר דרך והרגיש בטוח ושלם עם עצמו, הוא בחר מתוך מקום של תשוקה ורצון אמיתי להתחיל לצאת שוב [גם כאן - אני מוודא/ה שאני מזמינ/ה את המציאות שאני רוצה להגיע].
אב לילדה סיפר שהוא נמנע מללכת איתה לגן השעשועים כי בכל פעם שהוא רוצה ללכת, היא פורצת בבכי קורע לב וצרחות, ואז הוא נותן לה עוד כמה דקות/כועס/נותן לה ממתק וכו [כל ההתנהלות היא תגובה לילדה - שמורידה מסמכותו החינוכית]. הרעיון במקרה זה הוא להגיע מוכן מראש לסיטואציה [יוזמה!] - למשל לערוך עם הילדה מראש הסכם שבו היא מקבלת התראה של כמה דקות לפני שהולכים ואז היא תוכל לבחור 3 שירים שהם ישמעו באוטו עד הבית. או להביא מראש כריך וכמה דקות לפני שהולכים לתת לה כריך - מצד אחד היא תצליח להתנתק מהמתקנים, ומצד שני עוד לא תצטרך להיפרד מגן השעשועים - ואז הפרידה תהיה קלה יותר. או כל רעיון אחר - כאשר המטרה היא להגיע מוכן לסיטואציה הצפויה מראש - כך האב ביוזמה ולא בתגובה. במקרה זה, מהר מאוד האב מצא את הדבר שמפתה את הילדה - "בואי נביא הפתעה לאמא" והיוזמה שלו הפכה לזמן איכות משותף [אני מוודא/ה שאני מזמינ/ה את המציאות שאני רוצה להגיע].
מנהלת בחברה שמה לב שהיא נענית לבקשות המנכ"ל מתוך לחץ לרצות אותו - דבר המביא למתח בתוכה ובינה לבין העובדים תחתיה ולפעמים גם לתוצאות לא מוצלחות [תגובה - אני בדרך כלל אפעל מ"האוטומט" שלי - ואחר כך אני עלולה להתחרט]. הבקשות שלו מגיעות בטלפון או מייל והיא מרגישה מחויבת לתוצאות מהירות ולתיעדוף המשימות שלו במקום ראשון בכל מחיר. הבנו שהיא פועלת מתוך ריצוי, מתוך מקום בו היא מרגישה צורך להוכיח עצמה [מה הקולות הפנימיים שמדברים בתוכי, האם זו פעולה מתוך אופל, חולשה? במקרה זה בהחלט].
בדקנו דרכים בהן היא יכולה לקחת יוזמה ולנהל את הסיטואציה בצורה שמצד אחד תישא פירות מוצלחים ומצד שני תתנהל לפי הערכים שלה - רצון להיות מנהלת נינוחה, מקדמת ואכפתית.
לאחר מספר אפשרויות היא בחרה לדבר עם המנכ"ל ולהציג בפניו תהליך ייעול שאותו היא רוצה ליישם במחלקה שלה: כל משימה תתקבל עם תיעדוף (דחוף/לא דחוף) ויתנהל ביניהם שיח על מועד הביצוע מראש. השיטה איננה חדשנית או מהפכנית אבל היא פשוט מעולם לא יושמה אצלם, המנכ"ל היה רגיל לבקש - ולקבל, הסערה התחוללה מתחתיו בלא שידע, היא זרמה עם המצב וזהו. היוזמה שהיא באה איתה בעצם החזירה אליה את המושכות ואפשרה לה לפעול מתוך מקצועיות ולא מתוך ריצוי.
אז...
אני מזמינה גם אותך לבדוק,
ואם יש צורך בעזרה, אני כאן :)
Comments